בתחילת הדרך, שיתפתי את חברותיי הטובות, רופאות במחלקה, בהגות ובמחקר, שהיה אז בחיתוליו. אחת מהן הביעה דאגה על כך שאולי אני טופלת אשמה על החולים, על שהביאו על עצמם את מחלתם. אני טענתי שתהליך ההתערבות במחקר מזמין ללקיחת אחריות. אשמה אינה אחריות.
אם קרתה תאונה בשל אחיזה ודיבור בטלפון בעת נהיגה, הרי שהנהג אשם. הוא היה ער לכך שהתנהלותו מסוכנת ואינה חוקית, אך בחר בה באופן מודע. בשונה מכך, תת המודע שלנו, המהווה נתח נרחב מהתודעה, אינו במודעות שלנו. לשיטתי, תת המודע הוא מנוע נסתר, המנתב את החיים, לרבות מחלות. לפיכך, העובדה שאדם חלה, אינה כרוכה באשמה על כך שחלה.
אחריות היא המוכנות לקחת את המושכות לידינו. להבין שאנו המנהלים את חיינו ויש לנו השפעה עליהם, לרבות על בריאותנו. אחריות כמחויבות לתהליך וצמיחה. אחריות מייצרת תחושה של תנועה, בעוד אשמה מייצרת תחושה של התבוססות, הסתרה וקורבנות.
רגש אשמה הוא הרגש האנושי הראשון (יחד עם בושה) המתועד בכתובים, לאחר שאדם וחווה נתפסו על חם אוכלים מפרי העץ האסור. רגש אשמה הוא רגש התייחסותי, כלומר ביחס למה שמצופה ובהקשר חברתי. להערכתי, רגש זה הוא אם כל חטאת. בחזקת רעלן המייצר מחלות. רגש האשמה מתכתב ישירות עם קונספט אמונות הבסיס בתת המודע, אשר נושאות את דגל הריצוי (רובד שני במודל ה CCRC). אחת שנוצר הקונפליקט בין האני האותנטי לאמונות הבסיס או לצווי עשה ואל תעשה תרבותיים, מופיעים רגשי האשם והבושה. לעיתים, רגשות בכלל, ורגשי אשם בפרט, כלל אינם מודעים. יום הכיפורים, בין שאר תפקידיו, דואג למפגש אינטימי איתם, ואוורורם. מעין העברת חוטר וניקוי כלי הדם מטרשת האשמה שדבקה בהם.
הגירוש מגן העדן אינו רק, או בהכרח, תולדה של אכילה מפרי עץ הדעת, אלא גם של חוסר לקיחת אחריות על ידי אדם וחווה. אדם האשים את חווה. חווה בתורה האשימה את הנחש. נגישותו של הפרי האסור היא חלק מזכות הבחירה המובנית. זה חוק בסיסי של הקיום האנושי. לכן בעיניי, האשׇמה של האחר וחוסר לקיחת אחריות היא הסיבה לגירוש. התמרה של אשמה לאחריות היא קוד הכניסה שלנו לגן העדן התודעתי.
גם אם צלחנו את המעבר הנדרש מאשמה לאחריות, הרי שאחריות אינה תמיד נעימה ומרחיבת לב. לעיתים היא נחווית כעול - כובד האחריות. מטופלת עם CLL (לויקמיה כרונית) שלקחה חלק במחקר, שיתפה, שעם אבחונה כסוכרתית, כ 3 שנים טרם אבחון ה CLL, שמחה כשהוסבר לה שהיא יכולה לנהל את הסוכרת בעזרת תזונה וספורט. עת אובחנה עם CLL, חשה הקלה גדולה כשנאמר לה שאין לה מה לעשות, פרט להמתנה לשלב בו תידרש לטיפול תרופתי. היא לא רצתה עוד בכובד האחריות, אליה התוודעה עם אבחון הסוכרת. פרספקטיבה נוספת לגבי סוגיה זו - כשהמושכות בידינו ובוקעות מתוך קריאה פנימית של הלב, הרי שזו אחריות, המלווה בחדווה, התרגשות ומימוש עצמי. כאשר העשייה שלנו נחווית כמשא על הכתפיים והשכמות, ולא נובעת מעומק לבנו, אלא מתוך רצון וצורך ליישר קו עם החוץ, נחוש את 'כובד האחריות'. רק לעצום עיניים, להתחבר לגוף, והידיעה וההבדלה בין אחריות מתרוננת לבין כובד אחריות מעיק תהיינה ברורות.