בחירה (או לא ממש)

המושג "בחירה" מקפל בתוכו גם את מוטיב ה"שניות"/"בינאריות" (ניתן לקרוא בפוסט על בינאריות). אם לא היו שתי אפשרויות לפחות, הרי שהבחירה מתייתרת.

עולמנו הגשמי הוא עולם המכיל נפרדות, בינאריות ובחירה. כבר בספר "בראשית" הוסבר אלו עצים מותרים למאכל ואלו אסורים. אדם וחווה בחרו לאכול מפרי עץ הדעת. גם אם לא היו מתפתים ואוכלים זו הייתה בחירה. יתכן והאנושות הייתה יוצאת אז למסע אחר, אבל גם הוא היה מאופיין בשניות וביכולת בחירה.

בכל רובד תודעתי קיימות בחירות מסוימות. לכן "הכול צפוי והרשות נתונה". הרשות לעבור מרובד תודעתי אחד לאחר, כאשר בכל רובד יש מספר מוגבל של אפשרויות, מתוכן נעשית הבחירה.

במסע הרוחני אנו הולכים וחוברים בהדרגה אל ממד האחדות. רוצה לומר - 1. הבינאריות מצטמצמת מתוקף האחדות, ואיתה גם אפשרויות הבחירה. 2. החיבור אל הנשמה, אל הרצון הפנימי (בשונה מהריצוי החיצוני), שמסונכרן עם הבריאה כולה, מייצר תחושה שאין באמת בחירה. "הנשמה/הרוח/הבריאה מחליטים עלי".

האמרה - "אין דבר העומד בפני הרצון" - מדגישה את כוחה האדיר של חבירה אל הרצון הפנימי, המסוכנרן עם האלוהות. חבירה שכזו "ממומנת" ונתמכת על ידי היקום, ולכן אין דבר העומד בפניה.

ההבנה, שדווקא עם ההתעלות הרוחנית, מרחבי הבחירה הולכים ומצטמצמים, חלחלה אלי בהדרגה. התופעה הזו מתרחשת לא בגלל שיש פחות אופציות, אלא בגלל תחושת מובהקות פנימית בדבר הדרך. כאילו האופציות האחרות אינן באמת רלוונטיות. בתחילה הרגשתי כמו מריונטה, במופע דיקטטורה של הבריאה. חשתי נדחפת בעל כורחי לצאת למחקרים מטורפים, שתבעו ממני תועפות של זמן ואנרגיה. וכעסתי. ומאידך, משהו בתוכי לא יכול היה לוותר על הקריאה הזו. כיום, אני בתחושה של התמסרות עם הרבה פחות מחאה פנימית. והדרך טרם הושלמה.