נולדנו אל אחדות, אהבה ואמון באמא (או בדמות מטפלת אחרת). איפה אנחנו נגמרים ואמא מתחילה? סימביוזה מלאה. תהליך הנפרדות וגיבוש הזהות העצמית מתחיל בגיל חצי שנה לערך.
לשיטתי, לאחר שלב הנפרדות, אשר אכנה "אגו", אנו מתבקשים לחזור הביתה, לאחדות ממנה באנו, רק שהפעם ממקום בוגר ועצמאי. בשובנו לתווך האחדות, נביא לידי ביטוי ומימוש את טביעת האצבע האישית והייחודית שלנו.
הקונספט של לידה לאחדות, יציאה למסע חניכה, ושיבה אל האחדות ממקום בשל, מאפיין זירות שונות בקיום האנושי. התא, אני, והקולקטיב חד הם - פועלים באותה החוקיות, ומהדהדים אחד את השני:
לימפוציטים הינם סוג של תאי דם לבנים, אשר אמונים על הגנת הגוף. התאים הלימפטים (לימפוציטים) נולדים במח העצם כחלק מתאי גזע (STEM CELLS ) וללא אפיון נפרד. במח העצם, בתוך האחדות, הם עוברים מספר שלבי הבשלה, ומתמיינים לתאים לימפטים, בעוד תאי גזע אחרים מתמיינים לתאים שונים (כדוגמת - סוגים אחרים של כדוריות לבנות, כדוריות דם אדומות או טסיות). או אז, הם עוזבים את מח העצם ל"מסע חניכה" בבלוטות הלימפה. שם יעברו עוד מספר שלבי הבשלה, אשר יצמיחו אותם להיות תאים, היודעים להפריש נוגדנים כנגד אתגר ספציפי (וירוס כלשהו לצורך העניין). במבט אנושי, אלו שלבים שיתכן ונחווים כ"כואבים", כגון שלב ה"גירוי האנטיגני". בהמשך, ישובו למח העצם כתאים לימפטים בוגרים שתפקידם לייצר נוגדנים מסוג מסוים.
כתבי המקרא מספרים לנו על עם ישראל, עוד טרם כונה כך, אשר גלה מארץ כנען מצרימה. במצרים עבר מסע חניכה קשוח, ומופרד משאר התושבים. רק בצאתו ממצרים, התגבש לכדי זהות של "בני/עם ישראל". ההכשרה אינה מסתיימת בעזיבת מצרים עם חציית ים סוף, אלא ממשיכה במדבר. תקופת המדבר היא שלב של התגלות והתעוררות, הדורש גם השלה של דפוס העבד, אשר כה הורגלו אליו. המדבר, בדומה לשלב מצרים, הוא מאתגר בהרבה מובנים. משה משמש כעמוד האש לפני המחנה, ומתווך בין הבריאה/אלוהים לבין העם. בפאתי ארץ כנען, ממש רגע לפני השיבה הביתה והסתלקותו של משה, הוא נושא דברים לאומה. הוא עורך מעין תקציר לקורות אותם עד כה, ומשאיר הוראות ברורות, שיהיו נר לרגליהם. המסר העיקרי העולה ממשנתו של משה, כפי שמובאת בספר דברים, הוא שהאלוהות היא גם בתוכם פנימה. שבידיהם המפתח לקשר ישיר עם הבריאה/הבורא. שיזכרו תמיד שהם חלק ממשהו גדול מהם וינהגו בענווה ובמוסריות. שהמצפון הוא המצפן. שאחדות היא פיזיולוגית ומגנה. בארץ כנען, בבית, אמורים בני ישראל לממש את הייחודיות הרוחנית שלהם, אשר שונה לחלוטין מזו המאפיינת את עמי הסביבה באותה העת. במבט פוליטי על המתרחש בישראל בימים אלו, איני יכולה שלא לחשוב, שגם ב TAKE הנוכחי שלנו בארץ כנען, לאחר שואה, שמשאירה אבק לעבדות מצרים, זנחנו את הוראות ההפעלה שלנו כעם.
לימודי קבלה היו מותרים רק לאחר גיל ארבעים. אני מניחה שגיל 40, פרט להיותו מהדהד את 40 שנות המדבר, הוא גיל בו כבר הספקנו לטפח ולבסס את העצמיות והאגו. רק אז אנחנו מוכנים להיפתח שוב אל נפלאות הבריאה והאחדות. לא רק לצלוח ולהכיל את מרחביה, אלא גם להטביע בתוכה את חותם הווייתנו החד פעמית, ובכך לתרום לה.
חזרה אמיתית בתשובה היא שיבה אל הבית הפנימי ואל הקשר הבלתי אמצעי עם האלוהות. זאת לאחר שלבי הבשלה, המתבססים על נפרדות לכאורה. זה מסע חיינו.
BON VOYAGE