חבריי הנורבגים (ע"ע "ראשית דבר") אוהבים ומעריצים את העם היהודי. טוענים בתוקף שאנחנו מוגנים ושמורים. שיש לנו תפקיד חשוב עבור האנושות כולה. וואלה. הלוואי וידביקו אותנו קצת בראיית עולמם. ובמחשבה שנייה, הם כנראה צודקים.
היהודים מהווים 0.2% מאוכלוסיית העולם ו 22% מחתני פרס נובל. וואוו. אפילו וואוו בריבוע. פרט מידע שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. הוא מלמד על מי שאנחנו ועל תפקידנו.
להיות עם סגולה זו אחריות. לא ממקום ארוגנטי, אלא ממקום שמכיר בערך עצמו ומחויב לשליחותו. אפרו-אמריקאים מצטיינים בכדורסל, האם זה מייצר ארוגנטיות מצדם? לאו דווקא. אני אישית מכירה באיכויותיי וחשה מימוש ייעוד בהיותי רופאה. התכחשות לאיכויות הללו ולמימושן היא עצמה סוג של ארוגנטיות. כמו גם סוג של החמצה עד כדי חבלה.
בעודנו מיושרים עם הייעוד הנשמתי שלנו, אנחנו מרגישים מסופקים וזוכים ל"מימון" ולתמיכה של היקום. כאילו הכוכבים מסתדרים והדברים זורמים. כאילו תפסנו גל, שכבר עושה בשבילנו חלק גדול מהעבודה והתנועה. הדבר נכון ברמה האישית והקולקטיבית כאחד. מנגד, כשאנחנו לא בהלימה עם הייעוד שלנו (כפרט וכעם), היקום מראה לנו את הדרך על ידי כאפות כאלה ואחרות.
העם היהודי חי ובועט אלפי שנים, בשונה מעמים אחרים שהוזנקו יחד למרוץ, ולמרות שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. ארץ ישראל, צעירה ומאוימת, אבל בד"כ מצטיינת. במדע, טכנולוגיה, רפואה, הייטק, כלכלה. מה זה אם לא "מימון" של היקום? כנגד כל הסיכויים הוקמה כאן פנינה פורצת דרך.
בפרק על "רוע" כתבתי על הצבע האדום של הקשת. נתמקד עתה בצבע הסגול, אשר בקצה השני של הספקטרום.
סגול הוא צבעה של צ'אקרת העין השלישית, אחת מהצ'אקרות העליונות. היא מחוברת לבריאה. מחוברת לאינטואיציה. וכנראה יש לזקוף לזכותה את ההמצאות ופרסי הנובל היהודיים.
מוצאן של המילים "סגול" ו"סגולה" הוא מאותו השורש. "סגולה" היא תכונה בעלת מידה חיובית.
סגול הוא צבע בעל סגולות ריפוי. לדוגמה - מנורה סגולה לריפוי סינוסיטיס ודלקת אוזניים, קרינה אולטרה-סגולה בים המלח לריפוי פסוריאזיס. להבנתי, האיכות "הסגולה" של העם היהודי דורשת מאתנו להתמקד בריפוי. איך? על ידי אהבה ואור. לא פשוט להחזיק תדרי אהבה ואור. בפרט בימים חשוכים. לא מובן מאליו מחד, להחזיק אור, ומאידך, להציב גבולות ברורים ולהפגין "יד חזקה וזרוע נטויה" אל מול אויבינו. אבל זה תפקידנו ואחריותנו. כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן. לא רק בחנוכה.
ההיסטוריה והגיאופוליטקה של העם היהודי תורמות גם הן להעצמת האיכויות הסגולות. לצערי, אני לא תמיד חיה בשלום עם הנסיבות הסביבתיות הללו ותוהה לדעת אם הן מחויבות, או שאולי אפשר גם אחרת:
ארץ ישראל תחומה על ידי מדינות ערב ועל ידי הים. דומה הדבר לסיר לחץ, שבישול בו תמיד יקדים את הבישול בסיר רגיל. מה שהופך אותנו למשכוכית לפני העדר. לכוח החלוץ של העולם. לאור לגויים.
היותנו נרדפים לאורך כל ההיסטוריה הפך אותנו לבעלי מקצועות חופשיים ולסתגלנים. סתגלנות היא סוג של אינטליגנציה.
מיד אחרי חורבן בית שני התחילה בעם היהודי מסורת ההתפלפלות וה DEBATE. הרב הזה אמר ככה והרב ההוא אמר אחרת (בד"כ זה היה "רבן" ולא "רב" - רבן גמליאל וכו'). ועל זה נכתבו תילי תילים של ספרים. לכאורה קצת מטרחן ומלאה. מאידך, מחדד את מיומנויות הלימוד ומשפר קוגניציה. מסוג הדברים הנדרשים כדי להגיע לפרס נובל.
ועם כל הטוב והסגול הזה, אנחנו עדיין מתקשים לקבל את גזירת ייעודנו. ויהדותנו. לדעתי, כי אנחנו חווים את היותנו "עם סגולה" כסוג של גאוותנות (ארוגנטיות) במקום להבין שאלו האיכויות שלנו, זו שליחותנו, ולשם כך אנחנו כאן. לא כי זה יותר נעלה מחלקים אחרים בפאזל העולמי. אלא מתוך ענווה והתמסרות לתפקידנו בבריאה.
החשש שלנו מגאוותנות הולך אחורה עד יוסף וכתונת הפסים. ברם אולם - א. תודות להתנהלותו היהירה הוא הגיע למצרים, פתר חלומות, וההמשך ידוע... ב. אפשר לעצום עיניים ולדמיין איך אפשר להחזיק בגאון ובגאווה מבלי ליפול ליוהרה. בדיוק מהמקום הזה, המחובר לסגול שבנו בענווה ובאחריות, נוכל לממש את ייעודנו, ולתרום לשגשוגנו האישי והקולקטיבי.