נהוג לומר שהתקווה היא האחרונה למות, וסגולותיה מועלות על נס. ואני דווקא מזמינה להיפרד ממנה לשלום, לא מתוך עמדה של ייאוש, ולא מתוך זלזול בה, אלא מתוך הכרה בכך שזהו שלב התפתחותי אליו אנו נדרשים.
'התקווה' הוא המנון מדינת ישראל, אשר נכתב ברומניה בשנת 1878 ע"י נפתלי הרץ אימבר. תקראו שוב את המשפט הזה, כדי להדהד את העובדה שהמנון המדינה נכתב בגולה, 70 שנים טרם הקמתה. אין פלא שמילותיו מבטאות כיסופים וערגה למולדת אבודה. כמיהה למשהו שאיננו.
תקווה אינה רק מדגישה בטוש זוהר את האין, אלא גם מהווה מנוע שאינו מתכלה להתקדמות ועשיה. בדומה ליעד שהצבנו לעצמנו ואנו שועטים לכיוונו מתוך ידיעה פנימית ואמונה חזקה שנגיע אליו. תקווה היא עמוד האש לפני המחנה. האור בקצה המנהרה. כוכב הצפון. ויותר מכל, היא מייצרת בנו תחושה טובה ואופטימיות, חרף ה'אין'.
בפער שבין המצוי לרצוי, בין הציפיות לבין הקיים, מתמקמת התקווה, על שלל יתרונותיה. ברם, בדיוק אותו המרחב, אשר אכנה 'פער', הוא מקור לאכזבה, תסכול וזעם. מאנשים אחרים, מעצמי, מהממשלה, מהחיים, מחוקי המשחק, מהמטריקס.
ההפגנות ההמוניות בישראל, בעיקר מתחילת שנת 2023, מייצגות בעיניי את הפער הזה, המכיל בתוכו הן את התקווה והן את הכעס והתסכול.
מסופר על הרב נחום גמזו, רבו של רבי עקיבא, שהיה במדרגת אמונה כה גבוהה, שעל כל מה שהתרחש היה אומר "גם זו לטובה". אירועים שלא היו מקוטלגים אצל אחד האדם כ'טובים', נחוו על ידו כשלבים בדרך שהוא מאמין בה, ובטוב העליון שיצמח ממנה. הרב גמזו היה חף מאג'נדה. הוא לא קרא את הספר 'הסוד' וכנראה לא הטריד עצמו ב'זימונים'. הוא התמסר לתדר הבריאה הגבוה מתוך אמונה שלמה, ש'גם זו לטובה'. הצליח להגיע למדרגה של התמוססות האגו עם האחדות. עבורי, הוא מודל והשראה. כך הייתי רוצה להתנהל בעולם. מתוך יש ולא מתוך אין ו'פער'. גם אם אותו ה'פער' מאכסן תקווה.
בספר דברים, פרק ל"ד, בני ישראל נפרדים ממשה. הוא עולה אל ההר, מביט בארץ המובטחת, אליה לא יזכה להיכנס, ומת. הרבה התפלפלויות סביב סיבת מותו של משה דווקא כפֶסע מהשגת היעד הנכסף. הפרשנות שלי היא, שמשה הוא זה שהחזיק את התקווה עבור בני ישראל לאורך כל הדרך. הוא זה שהאמין, דחף, משך, הנהיג, הוביל. משה הוא ארכיטיפ 'התקווה' המצוי בכל אחד מאיתנו. אציין שמשה מסמל בעיניי עוד שלל ארכיטיפים, ובראשם, יכולתנו הטבעית לתקשר ישירות עם הבורא. עם ההגעה לארץ כנען/ישראל, אפשר להיפרד מהתקווה לשוב אל הארץ המובטחת. זהו, אנחנו כאן. אין עוד פער.
גישת התקווה והפער, המייצרים תנועה ומוטיבציה, היא פרקטיקה מצוינת בשלב 'המדבר'. בשלב 'ארץ כנען', אפשר יהיה להשתמש בה, אך קרוב לוודאי שכבר לא יהיה לנו עניין בה. למה הדבר דומה - לילד בבית הספר היסודי הקורא בעזרת ניקוד. עם התבגרותו יקרא בקלות ללא ניקוד. יחד עם זאת, יהיו נסיבות בהן ייעזר במיומנות קריאה עם ניקוד, למשל כשיידרש לקרוא מהתנ"ך. כלומר, פונקציית 'התקווה' אינה בטלה וסרת טעם, היא פשוט מתאימה לפאזה ממנה אנו נפרדים בימים אלה. קרוב לוודאי שנתוודע ל"טכנולוגיות" חדשות שאינן 'פער' ו'תקווה'. נעדיף להקשיב למוזיקה בטלפון ולא בפטיפון.
עידן חדש בפתח. בתפר, שבין השוטטות הארוכה במדבר, לבין הארץ המובטחת, אנחנו בשלב פרידה מהתקווה. משה שבתוכנו פורש מהבמה. לא מתוך ייאוש ואובדן דרך, אלא כשלב מטְרים לכניסה לארץ כנען. אם נעזרנו באפליקציית WAZE כדי לנהוג חזרה הביתה מכתובת מרוחקת, הרי שקילומטרים ספורים לפני הבית, אנחנו מכבים אותה, פשוט כי לא זקוקים לה עוד, לא כי היא לא יעילה. התקווה היא ה WAZE, ומי מאיתנו מפעיל WAZE כשנוהג בשכונת מגוריו, בבית המטאפורי שלו?
תנועה שלא מתוך 'פער' היא תנועה של נביעה פנימית, ללא תלות במטרה חיצונית. כמו מים שנובעים מהאדמה כי זה טבעם, ולא כי שמו לעצמם מטרה להשקות את השדות. אדוות של הוויה.
באורח פלא, כאשר מקור התנועה הוא נביעה פנימית, הפער האובייקטיבי הולך ומצטמצם. כאילו המזל לצידנו והיקום תומך בנו. בנוסף, העמדה הסובייקטיבית לגבי הפערים, שעדיין נוכחים במציאות חיינו, הופכת להיות של שוויון נפש והעדר אחיזה.
עם כל הערכתי הרבה למוטיב התקווה, אני מבקשת להאיר פרספקטיבה של פרידה מה feature המוצלח הזה, במקום תחושת אובדן שלו וייאוש מכך.
קצת על תקווה בעולם הרפואה האונקולוגית –
Corn BW, Feldman DB, Wexler I. The science of hope. The Lancet Oncology. 2020 Sep 1;21(9):e452-9.