פסח

פסח 2026 נחגג בצל אזעקות וטילים. ושוב "עומדים עלינו לכלותינו". זמן טוב לעשות "סדר" ולבדוק איזו מסורת ואיזה נרטיב כבר אינם משרתים אותנו. והאם הקדוש ברוך הוא יכול לנכוח בתוכנו ואיתנו, גם בלי ש"יצילנו מידם".

אתמקד במספר תֶמוֺת שכן הייתי משמרת:

1.      יציאה ממצרים אינה רק תנועה גיאוגרפית ומיתית, המועלית על נס שנה אחר שנה בעת קריאת ההגדה, אלא משקפת תנועה פנימית - מאחדות, אל נפרדות, וחזרה לאחדות-   מכנען לגלות במצרים וחזרה לכנען, הביתה. הנפרדות אינה טעות בדרך. היא עצמה הדרך. באמצעותה מתאפשרת הכשרה/השתלמות (ניתן לקרוא בפרק על "אחדות") וכן העצמת האחד. באותה נשימה נולדת גם חוויית החסר והכמיהה להיראות. ובשפתנו – אגו.דוגמאות להעצמת האחד/האחדות דרך הנפרדות מתוך חווית הפסח - א. אנו שרים “אחד אלוהינו”, אך איננו מסתפקים באמירה הזו בלבד. אנו מונים: שני לוחות הברית, שלושה אבות, ארבע אמהות...השתלשלות של ריבוי. דרך הריבוי והפיצול האחד מתעצם. האחד אינו קיים למרות הריבוי, אלא דרכו ב. סבא וסבתא רבא מסבים בסדר פסח עם בני המשפחה, עם השושלת, שהיא השתלשלות מהאחד שהם היו פעם, מזמן, כשהיו בני עשרה. הילדים, הנכדים, הנינים. שבט גדול חי ורועש. האני של סבתא מתרחב.

2.      החטא ועונשו, או אולי סיבה ותוצאה? בני ישראל הגיעו לפאתי ארץ כנען לאחר כ 15 חודשים לערך מרגע עזיבתם את מצרים. משה שולח את 12 המרגלים לתור את הארץ לפני כניסה אליה. פרט לכלב בן יפונה ויהושע בן נון שדיווחו על "ארץ זבת חלב ודבש", עשרת המרגלים הנותרים דיווחו על ערים בצורות ותושבים "ענקים". הדיווח המדכא היה חטא לכאורה, והעונש הנגזר היה לנדוד ברחבי סיני במשך 40 שנים. אך אולי לא ניתן להיכנס לארץ מתוך תודעת עבד. לא משום שיש חטא, אלא משום שיש חוסר התאמה. אולי על בני ישראל נגזרו נדודים ארוכים, וחילופי דורות, על מנת שתודעת העבד תתחלף בתחושת ביטחון ובתודעת 'בעל הבית", המאפשרות את כיבוש כנען ומימוש ריבונות? זהו מעבר דק אך מהותי: מתפיסה של “חטא ועונשו” אל הבנה של “סיבה ותוצאה”. מרחב ה'חטא ועונשו' מנוהל מפחד וגורם לתחושת כיווץ. מרחב 'סיבה ותוצאה' מייצר אחריות והתרחבות. אציין ש'חטא ועונשו' יכול גם להיות תת סעיף של 'סיבה ותוצאה'.

3.      'קפיצה קוונטית' או מול 'תהליך' – סיפור המרגלים משקף תנועה תהליכית, שאורכת זמן. מנגד, סיפור נחשון בן עמינדב מייצגת 'קפיצה קוונטית' – leap of faith . בני ישראל הנסים על נפשם מגיעים לים סוף. משה מנחה אותם להיכנס למים ומלווה זאת בהבטחה שהמים ייחצו והם יעברו בחרבה. רק נחשון עושה זאת מתוך אמונה שכך יהיה. ואכן כך היה. קריעת ים סוף מתרחשת לאחר הקפיצה. כאילו המציאות נענית לתנועה פנימית שכבר התרחשה, לרטט נוכח. תהליכים וקוונטיות הם לכאורה שני קצוות הסקאלה, אך קרוב לוודאי ש'תהליך' הוא שלב מקדים לקוונטיות.

4.      “אהיה אשר אהיה”. משה עומד מול הסנה הבוער דרכו מתגלה לו אלוהים. לאחר דין ודברים הוא מתרצה ומוכן לחזור למצרים על מנת לגאול את בני עמו. הוא מקשה ושואל את ה' – מה אומר לבני ישראל כשישאלו "מי שלחני"? ותשובתו של ה' היא - “אהיה אשר אהיה”. זהו השם הגבוה של האלוהות. מהדהד כל כך הרבה רבדים והבנות: לא שם שמגדיר ומצמצם, אלא שם שמשאיר פתוח. לא זהות קבועה, אלא תנועה תמידית של התהוו והשתנות. מעין הזמנה לשהות בתוך פוטנציאל, לפני שהוא מתקבע לצורה אחת. שם שמבטל את ציר הזמן הלינארי שלנו. שם של קבלה רדיקלית בסגנון – It is what it is – כי רק מתוך הקבלה הרדיקלית יתהווה השלם, כשם שרק ממנה יתפתחו הצמיחה וההשתנות.

5.      משה כארכיטיפ – משה קיים בכולנו. ניתן לשייך לו הרבה ייצוגים – הנהגה, תקווה, אנושיות על שלל חסרונותיה (מנתץ את לוחות הברית בחמת זעם, הורג קלגס מצרי, מגמגם) ועוד. עבורי, הוא יותר מכל מסמל את החיבור הטרנסנדנטי האינהרנטי. כולנו יכולים להיות בקשר ישיר עם האלוהות, ללא צורך בתיווך.

6.      'מה נשתנה' ודפוסים - תא סרטני, בדומה לאמונות בסיס ולמנגנונים שהתקבעו בתת המודע, פועל כדפוס. היינו חזרה על אותו עיקרון ותבנית, ללא ויסות וללא בחירה מודעת. כמו תקליט שרוט. כמו סטנסיל שמודפס שוב ושוב. בחגים בכלל, ובפסח בפרט, יש דפוס:אותה הגדה, אותם טעמים, אותם טקסים. ויחד עם זאת, ובכל שנה נשאלת ומושרת אותה השאלה: “מה נשתנה?” זו שאלה המזמינה לפגוש דפוסים ולבחון אפשרות להיפרד מהם. כמו למשל מדפוס ה"עומדים עלינו לכלותינו", שמנציח את עצמו כבר אלפי שנים.