פעם היה גדוד אחד בצופים. לרשג"ד קראו אלוהים. החבר'ה גם כינו אותו בשמות חיבה כגון יהוה. כל החניכים היו יהודים. ההמנון היה שעטנז של "היה נכון" ו"שמע ישראל". עם הזמן הגדוד גדל והתרחב, וכמיטב מסורת האנושות, התחילה תסיסה, רצון לעצמאות, רצון לייחודיות, קינאה. אז חלק מהיהודים התפלגו מהגדוד והקימו גדוד חדש. ישו, החניך המצטיין בגדוד היהודים, הפך לרשג"ד של גדוד הנוצרים החדש. גדוד הנוצרים אימץ לו המנון, לבוש ומסורת משלו, אבל שמר על צביון הצופים, כי הרי זה מוצאו. כמובן שגדוד היהודים גנב סנדות מגדוד הנוצרים, ולהיפך. ובזמן "שעשו מורל" שרו "נוצרים צה צה" וליוו זאת בתנועות ידיים תואמות. ברבות הימים נחנך גדוד האסלאם. פרט לתנועת הצופים, בצדו האחר של העולם, ובזמנים שונים, היו, ועודן, תנועות נוער אחרות. השומר הצעיר, הנוער העובד, מחנות העולים, בני עקיבא, תנועת המושבים. וכולם עושים את אותו הדבר. המדים קצת שונים. צבע הסרט והעניבה על החולצה שונה. נו שויין... ועל זה כל כך הרבה דם נשפך.
ממש בסמוך לכנסיית הקבר בירושלים ממוקם מסגד. מרחק של חמש דקות הליכה מהכותל המערבי. באחד מסיוריי בירושלים, נעמדתי שם, קרוב לשער המסגד. חשתי איך שלושת הענפים הללו – נצרות, אסלם ויהדות - מתכנסים לגזע אחד. אם רק היינו פחות מתעקשים לאחוז ולהזדהות עם הענפים, ויותר מתחברים אל הגזע, הכול היה נראה אחרת.
אין בהכרח קשר בין אמונה לבין דת. רוב האנושות היא מאמינה, אבל רק חלקה דתי. ולהיפך. לא מעט דתיים אינם מאמינים באלוהים.
דת היא סוג של חוברת הפעלה. משובחת יש לומר. מצוות עשה ואל תעשה הן גאוניות. לא לאכול בשר עם חלב. בדיוק כשם שמומלץ לא ליטול כדורי ברזל עם חלב. החלב ומוצריו משנים את חומציות הקיבה ומפחיתים את ספיגת הברזל, לרבות זה הקיים בבשר. לשמור על נידה. ברור. מתחזק את המתח המיני, שלא פשוט לשמרו בזוגיות ארוכת שנים. ברית מילה. מפחיתה שיעורי זיהומים העוברים בקיום מגע מיני, לרבות ממאירות צוואר הרחם והערווה המשניות לזיהום ב HPV (Human Papilloma Virus). מסורות החגים. כי משפחה ושייכות הן חיוניות להישרדותנו ורווחתנו.
רבות נכתב על האמרה - "מתוך שלא לשמה בא לשמה" ( מסכת סנהדרין ק”ה). פירוש הפשט הוא בסגנון "יבוא לך דינה" מסרט הפולחן "מציצים". על אדם ללמוד תורה גם אם לא ממש בא לו, אבל עם הזמן כבר יתאהב בדרך זו ויבוא לו... גישה זו נכונה גם לגבי ספורט, דיאטה, יקיצה מוקדמת ועוד כהנה וכהנה הרגלים שמסגלים "דרך הרגליים", כלומר על ידי עשיה. הבנתי את המשפט היא שהמצוות וקיומן נועדו לייצר תנועה והתעלות של הרוח. כלומר, הדת, בין השאר, נועדה להתוות לנו דרך לצמיחה רוחנית ולהוות מצפן מוסרי. אכנה זאת – "הכשרת הכלי". כאשר ה"כלי" הוא אנו, בני האדם, בייצוגנו הגשמי. הכשרה מלשון לימוד, וגם מלשון כשר.
הדת הינה בעלת מרכיב קהילתי, אשר הינו חיוני לאדם. שייכות היא לא פחות מצורך הישרדותי. אך היא יותר מזה.
הדת מקנה משמעות טרנסנדנטית לקיומנו הארצי, שלעיתים נחווה כחסר פשר ותכלית. משמעות היא אחד מהמנועים בחיינו, אם לא המנוע בהא הידיעה. משמעות טרנסנדנטית – כוונתי לערך ולכוח שמעבר לנו, מעצם היותנו חלק ממשהו גדול יותר.
מסורת היא לעיתים קרובות נגזרת של דת בהיותה חלק מחוברת ההפעלה. עם זאת, ברצוני לציין, שמסורת וטקסים מנגישים נקודות חיבור לאספקטים רוחניים באמצעות הפעלת רצפטורים הטבועים בנו. עבורי, תקיעה בשופר היא לא פחות ממרטיטה ופותחת שערי שמים. סבירות גבוהה שאחוש כך גם בטקס שמאני לקול הלמות התופים והאקסטזה השבטית.
ועם כל הטוב הזה איפה הקושי שלי עם דת? בפוסט של "ראשית דבר " רמזתי על הדוגמטיות איתה אני מתקשה. אפרט את הסיבות בגינן אני מסויגת מדת במתכונתה הנוכחית, וליתר דיוק מהיהדות האורתודוקסית. ויחד עם זאת, אני נזהרת שלא לשפוך את התינוק עם מי האמבט:
1. בעוד התורה היא טקסט חי ונושם, אשר נקרא ומובן באופנים שונים בשלבי חיים שונים ועל ידי אנשים שונים, הרי שהיהדות האורטודוקסית לא עדכנה גרסה מאז ימי התנאים.
2. הדת עוסקת יותר ויותר בכסות ופחות במהות. במקום להעצים את הקשר הבלתי אמצעי בין האדם לאלוהיו/לבריאה, היא מתעקשת לתפוס בעלות על התיווך שבין האדם לבורא.
3. דת מייצרת תלות בסמכות חיצונית. במקום לעודד סמכות פנימית היא מסרסת את האיכות הזו. אם נאזין קשב רב לקול הפנימי ולאינטואיציה, לא נצטרך להיוועץ ברב על כל צעד ושעל.
4. עסקני הדת מתמקדים בטריאדת הכ' הידועה לשמצה– כסף, כוח, כבוד. למשל, אין ולא כלום בין דת לבין התעקשות שלא לשרת בצבא. ובוודאי שאין קשר בין דת לבין ניצול כספי ומשאבי העם היושב בציון. יהודים חרדים בברוקלין עובדים למחייתם, כך שאפילו קשה לדון על 'דת' כמונח כללי בקונטקסט הזה. בישראל, שנת 2024, אני רואה את החרדים והאג'נדה הפרזיטית שהם מקדמים, כסיבה העיקרית לקרע ולפילוג שבתוך העם. בדומה לספורטאים מצטיינים בצה"ל, אפשר לקדם בשמחה אברכים מצטיינים. בוודאי שאי אפשר לתלות על כתפי האוכלוסייה התורמת את משא אוכלוסיית החרדים המשתמטת, שגם הולכת ומתרבה בקצב מהיר יותר מזה של האוכלוסייה הנושאת בנטל.
בעיניי רוחי אני רואה שולחנות עגולים של ישראלים מכל המגזרים. משרטטים יחדיו את גזע העץ, טרם הפיצול לענפים, ומבינים כמה רב המשותף על המפריד.