ד"ר ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי ניצול השואה, מׅסֵד וקיבע את חשיבות המשמעות בחיים. פרנקל הוא אבי תורת הלוגותרפיה, או בגלגולה הנוכחי – הגישה הפסיכולוגית האקזיסטנציאליסטית. לוגו= פשר, משמעות. תרפיה= טיפול. פרנקל הפך את אמרתו הידועה של ניטשה - "מי שיש לחייו לָמָה, יוכל לשאת כמעט כל איך" – לגישה טיפולית. טען שמשמעות היא המנוע להישרדות. סיפרו "האדם מחפש משמעות" הוא טקסט מכונן.
לשיטתי, הישרדות היא אינסטינקט בסיסי. משמעות הופכת אותנו משורדים לחיים. כמו מלח שהופך את האוכל מתפל למהנה. ומכאן חשיבותה, ולאו דווקא לצורך הישרדות.
לעיתים, אני חושבת ש"משמעות" היא עוד קביים שאימצתי בתוך עולם שנחווה לעיתים ככאוטי וחסר פשר ותכלית.
כיצד מוצאים משמעות בחיים?
הגישה הטרנסנדנטית (טרנס= מעֶבר) גורסת כי משמעות נולדת מהשייכות והחיבור למשהו גדול מאתנו, שהוא הקדוש, הערכי, הנשגב והמשמעותי. כמו גל, שהופך לבעל ערך כי הוא חלק מאוקיינוס. זו גם אחת הסיבות לנהיית אנשים אחרי תנועות גדולות, לעיתים מבלי להכיר לעומק את תוכנה וכוונתה של אותה התנועה.
הגישה האינדיבידואליסטית דוגלת בכך שהמשמעות נמצאת בידינו אנו, ומימושה באחריותנו. היא נולדת מהאמונות, מהערכים ומהעשייה שלנו. היא לא מחוצה לנו, אלא אנו אלו שיוצקים משמעות לחיינו.
להערכתי, אין בהכרח סתירה בין שתי אסכולות אלו. האחת לכאורה מסתמכת על כך שהאלוהות היא בחוץ ומקנה לנו משמעות, והשנייה שמה יהבה על האלוהות שבפנים. בעיניי, כל אדם ואדם הוא ניצוץ אלוהי, אך אינו האלוהות במובנה המלא והרחב. כמו שבכל מנורה המחוברת לשקע יש חשמל, אבל היא עצמה לא תחנת הכוח לייצור חשמל. להערכתי, מציאת משמעות היא על ידי מימוש האלוהות בזעיר אנפין, הקיימת בכל אחד ואחת. במה מתאפיינת האלוהות? – ביצירה ובנתינה. אלו המקומות בהם אנו מרגישים הכי משמעותיים. הורות, יכולה להוות אב טיפוס להשערה זו. הורות היא שיא היצירה והנתינה. אך היא לא מחויבת כדי שנחוש משמעות. החיבור להוויה, והגשמה הלכה למעשה של טביעת האצבע הנשמתית שלנו, הם המולידים משמעות.
מתוך הספר - "משמעות מחפשת אדם" - במקום לחפש את משמעות ה-חיים, חפשו משמעות ב-חיים