בשבת של אפריל, בין פריחה לאור רך, אחרי תקופה ממושכת של היצמדות למרחב המוגן, יצאתי החוצה לטיול- טיפול. המפגש עם הטבע - העצים, האדמה, הפריחה בשלל צבעים, ניחוח ההדרים, התותים האדומים והבשרניים, העננים השטים, האור המסונן בין העלים - הביא איתו תחושת עושר ואושר כמעט מידיים. התיישבתי בנחת בצל עצי הזית, התחברתי לטבע והתמלאתי באהבה. הצל שיצרו עצי הזית תפס את עיניי, והמצלמה (הבינונית) בטלפון הנייד תפסה אותו בחזרה. נדמה שבתקופה הזו הרבה מן הלכלוך והסאוב צפים אל פני השטח. אפשר לייחס זאת
באחד משיעורי היוגה, בעוד גילי, מורתי המופלאה, מנחה תנועה שקטה ומדויקת, משהו בתודעה נפתח. שמעתי קול בראשי שאמר לי - "את מצוינת". מייד התרעמתי. אני פחות מתחברת למילה הזו. 'מצוינות' מרגישה לי לעיתים כמו ציונים, מדידה, השוואה, שיפוטיות. משהו שמכניס היררכיה למרחב שאמור להיות חופשי. הקול בראשי לחש- "תחווי את המצוינות דרך המושג ציונות". הרפלקס היה לגחך כי מה קשור עכשיו ציונות? הקול שבפנים לא אמר נואש. המשיך והסביר שמהות הציונות היא חיבור בין תדר רוחני של היהדות לבין אדמת ארץ ישראל
חבל הטבור שנותק בלידה ונשאר כחותם בבטן, מזכיר לנו כי איננו רק מוח חושב, לב מרגיש או גוף יצרי. במרכזנו נותר שער חבוי – הטבור, שדרכו אנו מחוברים בחבל מטאפורי אל הבריאה עצמה, המזינה את רוחנו, כשם שברחם אימנו הוזן גופנו. בחבל הטבור שלושה כלי דם, וזאת בשונה מצמדים של עורק ווריד בשאר הגוף. אפשר להתייחס לשלושת כלי הדם כאל עוד מוטיב של השילוש הקדוש – כלי דם אחד המחובר אל האחדות, ושני כלי דם המתפצלים בממד הגשמיות, ומבטאים את הבינאריות המובנית של עולמנו. השִלְיָה (placenta) של־יה (ה')
פסח 2026 נחגג בצל אזעקות וטילים. ושוב "עומדים עלינו לכלותינו". זמן טוב לעשות "סדר" ולבדוק איזו מסורת ואיזה נרטיב כבר אינם משרתים אותנו. והאם הקדוש ברוך הוא יכול לנכוח בתוכנו ואיתנו, גם בלי ש"יצילנו מידם". אתמקד במספר תֶמוֺת שכן הייתי משמרת: 1. יציאה ממצרים אינה רק תנועה גיאוגרפית ומיתית, המועלית על נס שנה אחר שנה בעת קריאת ההגדה, אלא משקפת תנועה פנימית - מאחדות, אל נפרדות, וחזרה לאחדות- מכנען לגלות במצרים וחזרה לכנען, הביתה . הנפרדות אינה טעות בדרך. היא עצמה הדרך. בא
אנחנו מזוהים עם פעימות הלב - עם הסיסטולה, עם היש. עם מה שמורגש, נספר, נמדד. אבל המרווח שבין הפעימות, הדיאסטולה, הוא אין והאין הזה אינו העדר. הוא נוכחות שקטה, הכרחית, מחזיקה. בלי המרווח אין פעימה. בלי האין — אין יש. בתוך האין מצוי מלוא הפוטנציאל, כמו בתוהו ובוהו שקדם לבריאה, כמו נשימה לפני מילה, כמו דממה לפני התו הבא. המוות נחווה אצלנו כמעבר אל האין בלבד, כאל מרווח שאין בו עוד פעימות מורגשות על ידינו. אולי משום כך הוא מעורר פחד. ואת הפחד הזה אנו ממהרים למלא בעשייה, בדיבור, במח
לזכרה של ד"ר נעמה הירשברגר, הפיה הטובה והיפה, שהלכה לעולמה בינואר 2026, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה 54 אצרף את ההספד שכתבתי: שלום לכולם, שמי שירלי, אני המטולוגית, לא מאסותא. תמיד חשבתי שיש קשר בן גוף לנפש ורציתי להוכיח את זה באופן מדעי. אז אחרי ניסוי קטן ומוצלח התקשרתי לענת לרון, פסיכולוגית רפואית מאסותא שהכרתי ואהבתי עוד מימיה ב"מאיר". ענת הקשיבה, ואמרה - אני לא הכתובת, אבל קולגה שלי, פה באסותא, נעמה הירשברגר, מדברת בול כמוך. אתן חייבות להכיר. אם ענת אמרה, אני מצייתת. תודה
השהיה. עצירה. האטה. פאזה כזו, שכולנו פוגשים בה, ובדרך כלל יוותר מפעם אחת בחיים. לעיתים היא מלווה בתחושת בלבול: לאן פניי מועדות? כאילו שהעולם עצר מלכת. ומה איתי - אני, שרגילה להסתובב על גלגל האוגר, לנוע, לפעול, לתכנן, ליזום? סטגנציה מרגישה כמו מים עומדים. חוסר תנועה שנובע לא מעצלות, אלא בעיקר מפחד. פחד לטעות. פחד לבחור. פחד לעזוב. אינקובציה היא עצירה מסוג אחר: עצירה לצמיחה ולהטענה. כמו רחם. כמו דב בשינת החורף. יש בה אמון – Trust –ומוכנות להתמסר לתהליך מבלי לדעת מה בדיוק יצמח
