אנחנו מזוהים עם פעימות הלב - עם הסיסטולה, עם היש. עם מה שמורגש, נספר, נמדד. אבל המרווח שבין הפעימות, הדיאסטולה, הוא אין והאין הזה אינו העדר. הוא נוכחות שקטה, הכרחית, מחזיקה. בלי המרווח אין פעימה. בלי האין — אין יש. בתוך האין מצוי מלוא הפוטנציאל, כמו בתוהו ובוהו שקדם לבריאה, כמו נשימה לפני מילה, כמו דממה לפני התו הבא. המוות נחווה אצלנו כמעבר אל האין בלבד, כאל מרווח שאין בו עוד פעימות מורגשות על ידינו. אולי משום כך הוא מעורר פחד. ואת הפחד הזה אנו ממהרים למלא בעשייה, בדיבור, במח
לזכרה של ד"ר נעמה הירשברגר, הפיה הטובה והיפה, שהלכה לעולמה בינואר 2026, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה 54 אצרף את ההספד שכתבתי: שלום לכולם, שמי שירלי, אני המטולוגית, לא מאסותא. תמיד חשבתי שיש קשר בן גוף לנפש ורציתי להוכיח את זה באופן מדעי. אז אחרי ניסוי קטן ומוצלח התקשרתי לענת לרון, פסיכולוגית רפואית מאסותא שהכרתי ואהבתי עוד מימיה ב"מאיר". ענת הקשיבה, ואמרה - אני לא הכתובת, אבל קולגה שלי, פה באסותא, נעמה הירשברגר, מדברת בול כמוך. אתן חייבות להכיר. אם ענת אמרה, אני מצייתת. תודה
השהיה. עצירה. האטה. פאזה כזו, שכולנו פוגשים בה, ובדרך כלל יוותר מפעם אחת בחיים. לעיתים היא מלווה בתחושת בלבול: לאן פניי מועדות? כאילו שהעולם עצר מלכת. ומה איתי - אני, שרגילה להסתובב על גלגל האוגר, לנוע, לפעול, לתכנן, ליזום? סטגנציה מרגישה כמו מים עומדים. חוסר תנועה שנובע לא מעצלות, אלא בעיקר מפחד. פחד לטעות. פחד לבחור. פחד לעזוב. אינקובציה היא עצירה מסוג אחר: עצירה לצמיחה ולהטענה. כמו רחם. כמו דב בשינת החורף. יש בה אמון – Trust –ומוכנות להתמסר לתהליך מבלי לדעת מה בדיוק יצמח
