מוות

אנחנו כה מזוהים ומזדהים עם החלק הגשמי שלנו (גוף, רגש, מחשבה) שהמוות מצטייר עבורנו כאיון (אין) של האני.

נשמה מתגלמת בגוף פיזי כדי לצמוח, ובכך לתרום לאבולוציה שלה ושל הבריאה כולה. הצמיחה מתאפשרת על ידי חוויות ארציות, שכנראה אינן בנמצא ברמתה הנשמתית בלבד. שם, מעבר לווילון, קרוב לוודאי מתקיים "עולם שכולו טוב".

מוות הינו השלת הגוף הפיזי, בדומה להחלפת רכב, בגד, בית או כל שיוך גשמי אחר, המשרת אותנו תקופה מסוימת. בהמשך המסע, אנחנו מחליפים את אותו האביזר, תוך התאמתו לצרכים המשתנים. להערכתי, הנשמה היא אלמותית ואל/על זמנית, בעוד האספקט הגשמי הוא זמני ומתכלה.

מסופר על סוקרטס – נפסק לו גזר דין מוות על ידי הממשל בשל מנהגו להתסיס את העם על ידי שאלות טורדניות וחקרניות. עונש המוות היה על ידי שתיית רעל. בעודו שותה את כוס התרעלה, מוקף בתלמידיו, דיווח על העובר עליו – " עכשיו אני לא מרגיש את הרגליים, זה לא אומר שאינן קיימות. עכשיו אני גם לא מרגיש את הידיים, זה לא אומר שאינן קיימות. עוד מעט גם לא אוכל לדבר ולשתף. ובהמשך עיניי ייעצמו. אבל נשמתי תמיד קיימת ונוכחת, גם אם לא מדווחת"

מוות ולידה הם החיים - 

בריאות הינה פועל יוצא של תהליכי לידה ומוות של תאים. שיווי משקל דינמי.

כדי לנשום, עלינו לנשוף, ולא רק לשאוף.

איך היינו נראים אם תאי העור לא היו מתחלפים כל יומיים, או אם כדוריות הדם האדומות לא היו מתחלפות כל 120 ימים? תהליך סרטני מתאפיין בהפרה של האיזון החשוב הזה, היינו התרבות תאים בקצב מהיר והאטת מיתתם. טיפולים כימים וביולוגים שואפים להשרות מוות תאי ולפגוע בילודת התאים העודפת. אוסטאופורוזיס, המכונה 'בריחת סידן', מתאפיין בחולשה ושבירות של העצמות. טיפול נפוץ בתרופות מקבוצת הביספוספנטים (ארדיה, זומרה, בונפוס, ריבון, פוסלן, אקלסטה) גורם להאטה/עצירה של תהליך פירוק העצם, כך שמתקיימת רק בניה של העצם. באופן זה העצם מתחזקת, צפיפות העצם משתפרת והסיכון לשברים פוחת. ברם אולם, המצב הלא מאוזן בין תהליכי הבניה והפירוק של העצם, יוצר באופן פרדוכסלי עצם שבירה, המכונה 'עצם קפואה'. לפיכך, קיימת המלצה למתן ביספוספנטים לתקופה מוגבלת. דוגמא זו באה ללמדנו על החיים והבריאות הנובעים מתהליכי לידה ומוות קבועים. עצירת המוות אינה פיזיולוגית ובעלת פוטנציאל לנזק. המוות חשוב לחיים.

ברמה הפילוסופית, המוות מייצר מעין מסגרת לתמונת החיים. תיחום על ידי המוות מאפשר לאחוז ( to grasp) את החיים. אחרת התמונה הכוללת היא מעבר ליכולת התפיסה האנושית שלנו, והחיים יהפכו לסתמיים וחסרי משמעות ותכלית. מוות הוא הביטוי המובהק ביותר של  ממד הזמן, המאפיין את עולמנו הגשמי.

מוות כטרנספורמציה –

פרספקטיבה נוספת למוות היא ראייתו כטרנספורמציה, כשינוי, ולא כהתאיינות. בדומה למים ההופכים לקרח – התצורה משתנה אך לא המהות.

הטבע, לרבות גופנו, מלמד אותנו על ההשתנות התמידית. הדבר היחיד הקבוע בבריאה במופעה הגשמי (וכנראה לא רק הגשמי) הוא ההשתנות. עונות השנה מתחלפות במקצב קבוע ומתוזמר עם הטבע כולו. העלווה הפורחת הופכת עם בוא הסתיו לדשן עבור הבאים בתור לפרוח.

נביט באלבום ונראה כיצד השתנינו. נחזור ליומן שלנו מכיתה ה' וניווכח איך הרגשות והמחשבות שלנו התחלפו. מהו החוט המקשר בין מי שאני היום למי שהייתי לפני שנה, או עשור, או חצי מאה? בוודאי שלא התאים שלי, המחשבות שלי או הרגשות שלי. כל אלו כבר פסו מן העולם. יתכן שהתשובה היא שהנשמה שלי.

לידה גם היא סוג של טרנספורמציה. גם היא סוג של מוות. אולי העובר, העטוף והמוגן ברחם אימו, חושש מיציאה לאוויר העולם בדיוק כמו שאנו חוששים מעזיבתו.

ריפוי מחייב שינוי. בין אם ריפוי תאי ובין אם ריפוי רגשי. שינוי הוא סוג של מוות. ובאותה המידה, גם סוג של לידה.