אין

אנחנו מזוהים עם פעימות הלב - עם הסיסטולה, עם היש.

עם מה שמורגש, נספר, נמדד.

אבל המרווח שבין הפעימות, הדיאסטולה, הוא אין

והאין הזה אינו העדר.

הוא נוכחות שקטה, הכרחית, מחזיקה.

בלי המרווח אין פעימה.

בלי האין — אין יש.

בתוך האין מצוי מלוא הפוטנציאל,

כמו בתוהו ובוהו שקדם לבריאה,

כמו נשימה לפני מילה,

כמו דממה לפני התו הבא.

המוות נחווה אצלנו כמעבר אל האין בלבד,

כאל מרווח שאין בו עוד פעימות מורגשות על ידינו.

אולי משום כך הוא מעורר פחד.

ואת הפחד הזה אנו ממהרים למלא

בעשייה, בדיבור, במחשבה.

כשהאין מאיים,

אנחנו מאיצים את הקצב.

מוסיפים עוד פעימה, ועוד אחת,

עד שהקצב המטאפורי הופך לטאכיקרדיה.

לא בכדי דופק תקין נע בין שישים למאה פעימות בדקה.

גם הלב יודע

שיותר מדי יש,

הוא כבר מחלה.

ייתכן שהתנועה התודעתית הבאה

היא הצטיידות במיקרוסקופ פנימי

כזה שמאפשר לנו לגלות את היש שבתוך האין,

ולא למהר לברוח ממנו.

כוס אינה חצי ריקה.

היא מלאה גם במים וגם באוויר.

האוויר שקוף, ולכן נדמה לנו שאיננו קיים.

אנחנו פוחדים מן האין

כשם שנפחד מן הדיאסטולה

ונתעקש להיאחז רק בסיסטולה.

אבל החיים מתקיימים דווקא בריקוד שביניהן.

זהו ממד של השהייה,

של אי־עשייה פורה,

של אנרגיה נקבית

שאינה ממהרת למלא את הרווח

אלא מסכימה לשכון בו.