איך ולמה הפכנו מ human being ל human doing ?
החיים הם מלאכה. הם טומנים בחובם גם עשיה (doing). לשם כך התגשמנו בגוף. עשיה מיטיבה ומרוממת אותנו, ובתנאי שהינה במינון ובכוונה הנכונים לנו. כך שהדיון אינו על עצם העשייה, אלא על ה"עודף" שלה, שיתבטא בשחיקה, עייפות, תשישות, עצב, תסכול, כעס, אי נחת, קורבנות, עומס ואף במחלות פיזיות. עשיה מתוך Being לא רק שלא תהיה "עודפת" אלא אף תהיה הרבה יותר יעילה ומיטיבה לאדם ולסובביו.
שני צירי תנועה יצרו את השיבוש הזה. האחד, התרחקות מה being, והשני התקרבות אל ה doing.
התרחקות מה being משמעו התרחקות מהאני האותנטי. מגיל צעיר מתקיימת בנו תוכנת הפעלה, שמטרתה להיות אהובים על ידי הסביבה. באופן זה אנו מבטיחים את הישרדותנו. עקב כך, אנו פועלים ללא לאות על יישור קו עם החוץ, תוך התכחשות לקול ולסמכות הפנימיים. שלל הקונפליקטים ומשיכות החבל הפנימיות נובעים מכך. כמו כן, אנו עמלים על הדחקה והשתקה של רגשות שאינם נעימים לנו ו/או לסביבתנו ובכך יוצרים נתק מההוויה הפנימית שלנו.
התקרבות אל ה doing מתרחשת בשל מגוון סיבות, ובראשן הגדרתנו ע"פ הרזומה שלנו. יש לי חברה נפלאה ונהדרת, שתמיד מציגה אותי למכריה כ"שירלי הרופאה". ה doing הפך לתג ולזהות. בנוסף, אנו מונעים מהרבה מאד אמונות המאדירות ומקדשות את העשייה, כגון - כסף לא גדל על העצים, מה שבא בקלות הולך בקלות, אני כבר אנוח בקבר וכו'. כמו כן, במסגרת הדחקת הרגשות, אימצנו את העשייה כסוג של אסקפיזם - מנגנון החוצץ בין האדם ליגון.
איך תראה ותחווה עשיה (doing) מתוך הוויה (being) ?
כאשר העשייה היא מתוך הוויה, החוויה היא של "קלאס באפס מאמץ". זרימה וקלילות אינהרנטים. לא עוד מאמץ כערך עליון.
עשייה מתוך הוויה נובעת מתשוקה, חשק, סקרנות ושמחה. כאילו הושתל בנו מנוע שאינו מתכלה. אינה שואבת ושוחקת.
עשיה מתוך הוויה מחברת אותנו לאזור הגאונות שלנו, ל"אלמנט" שלנו. על פי המודל של גאי הנדריקס,
אזורי העשייה שלנו נחלקים ל 4, ביניהם השקה וחפיפה- אי מסוגלות (למשל, לשיר), מסוגלות (למשל, לבשל), מצוינות (למשל, רפואה) וגאונות (למשל, CCRC). רובנו שוהים באזורי המסוגלות והמצוינות. אזור המצוינות הוא כלוב של זהב היות ושם האגו מסופק, והזהות התעסוקתית שלנו הולכת ומתעבה. אזור הגאונות הוא מקור ההשראה. הוא חיבור לידע גבוה, שמאפשר חשיבה ויצירה קלילוֺת, אינטואיטוביוֺת ומחוץ לקופסא. אציין, שככל שהחיבור שלנו אל האחדות/הרשת הולך ומתרחב, אזורי הגאונות שלנו הולכים ומתרחבים.
בעשיה מתוך הוויה אין היאחזות בתוצאה ובחוויית "משתמש הקצה". השמש היא שמש. מאירה. מחממת. זורחת. היא לא עסוקה באם הזדרזתי לתלות כביסה לייבוש, או אם מרחתי קרם הגנה כדי להימנע מנזקיה. לצורך כך, עלינו להיפרד מאיכות הריצוי. אין זה אומר שאנחנו לא ערים לסביבה וליחסינו עם הסביבה, אלא אנחנו עוברים לבחירה במרחב הזה, במקום לאוטומט מרצה ומיישר קו.
אם נמשיך את מטאפורת השמש, הרי שמהות השמש היא סְקׇלׇר, לא וֶקְטור, היינו איכות אנרגטית נטולת אג'נדה וכיוון. כבני אדם, עלינו להתחבר לאנרגיה הפנימית ולתעל אותה לטובת הכלל והאישי. תהליך שאני מכנה 'האנשה של השמש', היינו להוסיף לה וקטור. אם בסעיף הקודם היה לי חשוב לצמצם את איכות הריצוי, שהיא בעיני אם כל חטאת, הרי שבסעיף זה חשוב לי להדגיש את הכוונה הטובה והמיטיבה המנתבת את ההוויה לעשיה. וכל זאת, מבלי שתתגלע סתירה בין טובת הכלל לטובתי האישית, כי אז מתחיל הריצוי המכלה.
אחד ממאפייני ה DOING מתוך BEING הוא ה WIN-WIN – רווח גם עבורי וגם עבור האחר. אגואיזם ואלטרואיזם באיחודם המיטיבי והמיטיב.
אנחנו מוכנים להיות באזור ה DOING מתוך BEING גם ללא תשלום כספי, הכרה ממסדית, או תגמול גשמי אחר. העשייה אז היא לא לשם סיפוק האגו, אלא לשם זריחת האור הפנימי. נחוש הנאה מעצם המימוש הפנימי ונחווה השתנות, גמישות, תנועה והתפתחות. התגמול אינו מה שאנחנו מקבלים בתמורה, אלא מי שאנחנו נהיים. קצת כמו כתיבת רשימות אלה, שממלאת אותי בתחושת שמחה, גם אם מעטים הקוראים.
חיבור להוויה -
המילה "הוויה" מגישה לנו על מגש של כסף את המפתח לחיבור אליה. היא מכילה שתי מילים - 1. הווה 2. יהוה.
הווה - עכשיו. נוכחות. ובאנגלית - presenet, כי זו אכן מתנה. המוח המקפץ שלנו מקשה על התמקדות בהווה. זו סוג של מיומנות נרכשת, שאינה נשלמת ואינה מושלמת. בין שלל האופנים המקלים על התחברות להווה - נשימה מודעת, חיבור לגוף, תרגול מיינדפולנס.
יהוה - חיבור לאלוהות שבתוכנו. לחלק הנשמתי. לניצוץ אלוה ממעל (קריאה נוספת בפרקים נוספים, ובעיקר- אלוהים והתעלות)