וַיַּרְא כִּי טוֹב
בפיזיקה הקוונטית, עצם המדידה משפיעה על התוצאה. התצפית משתתפת במתרחש, כך שבמדידה מתקבלת תוצאה מסוימת מתוך האפשרויות.
הרעיון הזה מלווה אותי זמן רב, ומהווה MILE STONE בטיפול אנרגטי. שם הוא מכונה - עדות.
חזרתי לסיפור בראשית.
״וירא אלוהים כי טוב״.
משהו נברא. אלוהים רואה. עד. ואולי בעצם הראייה עצמה מתרחשת הבריאה?
אבל הפעם אני רוצה להתעכב על ההמשך: ״כי טוב״.
מה קורה כשהמבט הזה נפעם?
אני שומעת במילה ״התפעמות״ את הפעימה. פעימות לב. פעימה נענית בפעימה ונוצרת תנועה. ובריאה.
אני מכירה את זה מהורות. ילד עושה צעד ראשון, ואנחנו מתרגשים כאילו מינימום אמסטרונג צועד את הצעדים האנושיים הראשונים על הירח.
הילד רואה את העיניים שנדלקו. את החיוך. את השמחה. מתוך כך יכול להיוולד בו רצון לנסות שוב. אמון ברגליים שלו. חדוות גילוי.
ההתפעמות שלנו משתתפת בצעד הבא.
ועוד לפני הצעד הראשון, לפני מילה ראשונה ולפני שיש הישגים לדווח עליהם לסבתא, אנחנו מתבוננים בו בהשתאות.
מה בורא בו המבט הזה?
.
אולי כך אפשר לקרוא גם את ״וירא כי טוב״: הבריאה פוגשת מבט ששמח בה, ומתוך השמחה הזאת נפתחת לה אפשרות להמשיך להיברא.
מה קורה כשאני מפנה מבט כזה אל חיי?
אני יודעת היטב לראות מה דורש תיקון. יש לי קילומטראז' בתחום. אבל אני רוצה לחקור גם את מה שמתאפשר כשאני מתפעלת. מעצמי, מאחרים, מהטבע, מהבריאה כולה.
אני לא יודעת עד היכן מגיע כוחו של המבט. אני כן מרגישה שההתפעמות מעוררת בי חיות והתפעלות מעוררת פעולה.
״וירא כי טוב״ הוא כוח מניע ובורא.