זכר ונקבה ברא אותם
יחד, בלי להיקרע
חזרתי מביקור אצל בתי, שהתחילה את שנת השירות שלה. הפרידה השאירה בי מועקה. אני כמהה לחיבוק ולחום ממנה, והיא ממש לא מביעה קרבה בדרך הזאת. אפשר להבין את זה היטב, ועדיין לרצות חיבוק.
שכבתי לבד במיטה. התחיל לרדת גשם. קמתי להכניס את הכלב הביתה, אבל הוא לא התרשם מהדלת הפתוחה. בהישג יד היו רק הסנדלים של בן זוגי. נעלתי אותם, יצאתי אליו והכנסתי אותו פנימה.
לא תכננתי להתחיל מסע תודעתי בסנדלים גדולים בכמה מידות. ובכל זאת.
כשחזרתי למיטה, הסנדלים נעשו עבורי סמל. הרגשתי שאני יכולה להשתמש גם בכוח שאני מכנה ״אנרגיה זכרית״: להיות ישירה, לפעול, לבטא את מה שאני רוצה.
מול בתי זיהיתי כמה מהר אני עוברת ל״אני מבינה, תעשי מה שנוח לך״. אני באמת מבינה. אבל בתוך ההבנה הזאת אני לפעמים מעלימה את הרצון שלי. באותו לילה עלתה בי אפשרות פשוטה: לומר שאני רוצה לחבק אותה. להיות נוכחת גם עם הרצון שלי, ולפגוש את שלה.
עם הכלב זה קצת פחות מורכב.
משם נפרשה בפניי תמונה של זכר ונקבה שנבראו יחד - מובחנות ואחדות בו זמנית. אוטופיה. התיאור מפרק א' בספר בראשית - "זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם".
בפרק ב' הסיפור מקבל תפנית בעלילה ומתאר טראומה, שבעיניי צובעת את קיומנו: "וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת"
ההפרדה המתוארת בפרק ב' נחוותה על ידי כקריעה, כביקוע. כאילו משהו שהיה שלם התפצל, ומאז כל חלק נושא בתוכו גם את זיכרון החיבור וגם את כאב הניתוק. המטריקס במלוא תפארתו, עוד לפני האכילה מפרי עץ הדעת.
פועל יוצא מכך - הזכר לעולם מבקש להשיב לעצמו את החלק שנלקח ממנו - געגוע לשלמות, המתערבב בצורך להחזיק ולהיות בעלים. הנקבה, מאידך, מבקשת מרחב שבו תוכל להיות היא עצמה. לא זו שמוצאה מהזכר, אלא ישות שלמה בפני עצמה. במקביל, מנוהלת מצורך לרצות (TO PLEASE) וכמעט לכפר על עצם קיומה.
הפסוק - ״ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך״ מבטא את קשר שבו הכמיהה והשליטה מסתבכות זו בזו. מתאר את המצב שאנחנו מנסים לשחזר אחדות באמצעות בעלות מחד וצורך לפצות מאידך, ולעד חשים חסרים.
זכר ונקבה יכולים לשמש גם כאלגוריה לדואליות באשר היא.
ואז חשתי את הרטט/תדר של פרק א' - של "זכר ונקבה ברא אותם":
שתי ישויות מובחנות. כל אחת עומדת בפני עצמה, מרגישה, רוצה, מתממשת. ובכל זאת מתקיים ביניהן חיבור עמוק. המובחנות אינה פוצעת את האחדות. היא מאפשרת לה לקבל ביטוי.
אפשר להיות יחד בלי להיבלע. אפשר להיות נפרדים בלי להיקרע.
אחדות ללא בעלות. מופרדות ללא תחושת חוסר.
איני מציעה תוכנית עבודה אלא רק חיבור ל"תדר" של "זכר ונקבה ברא אותם". כמו שהברק מהיר מהרעם, כך החוויה האנרגטית מקדימה את המעשה.
אני מדברת הרבה על הטמעת אנרגיה נשית כתנאי להשתנות וללידה מחדש. בלילה הזה פגשתי גם איכות זכרית שרציתי להכיר מקרוב: בהירות, גבולות, יכולת לפעול. הרגשתי איך הכוח הזה יכול לעזור לי לעמוד בתוך קשר, לבטא רצון, לעשות צעד. עם או בלי הסנדלים של בן זוגי