תוהו ובוהו

בעקבות הבחירות האחרונות, שהתקיימו ב 27/10/2026, התחזקה בי התחושה שעלינו להתרחב מעבר לדואליות. מעבר לטוב ולרע, לימין ולשמאל. וברור לי שכבר במשפט הזה אפשר לפתוח ויכוח שיימשך עד הבחירות הבאות.

המחשבות שלי נדדו ליונג ולניטשה. אצל יונג אני מוצאת עיסוק במתח שבין הניגודים ובאפשרות שמתוך המפגש ביניהם ייווצר משהו חדש. הניגודיות שיוצרת שלם כבר ברורה לי. לפחות בראש. אני יכולה לראות איך שני קצוות מתקיימים יחד, משלימים זה את זה, ואפילו זקוקים זה לזה.

אבל מה הממד שמעבר? מעבר ל"אחדות הניגודים" כמאמרו של יונג.

כאן מהדהד בי שם ספרו של ניטשה, ״מעבר לטוב ולרע״. ניטשה מערער על הערכים המוסריים שקיבלנו כמובנים מאליהם ושואל על מקורם ועל ערכם לחיים. השאלה שלי נמשכת לכיוון אחר: האם אפשר לחוות ממד שבו החלוקה לטוב ולרע אינה נקודת המוצא? ממד שהוא מעבר לדואליות?

זו כבר השאלה שלי. לא אעמיס על יונג וניטשה אחריות למסע שלא בטוח שאליו התכוונו.

חזרתי לפסוקים הראשונים בספר בראשית: ״בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם".

בקריאה שלי, הפיצול מופיע כבר בפסוק הראשון בבראשית: שמיים וארץ. בהמשך מגיעות עוד ועוד הבדלות, עד להפרדה בין זכר לנקבה, שאותה אני חווה כמעט כטראומה קדומה (הרחבה בפוסט נפרד).

כלומר, תחילתו של החלק הארצי של קיומנו היא בתוהו ובוהו.

אנחנו רגילים לחשוב על תוהו ובוהו כעל בלגן. משהו שכדאי לסדר, ורצוי לפני שמגיעים אורחים. אבל אולי יש בו עוד משהו? אולי זהו מרחב שבו הכול אפשרי, ורק עדיין לא מאורגן?

האם ה״אין״ הוא בעצם יש שטרם קיבל צורה?

ואם כך, מה מניע את המעבר מאפשרות למימוש?

עלתה בי המילה ״רצון״. שמתי לב שאפילו האותיות מסתדרות: רצון. נוצר.

אני מנסה לגעת ברצון שאינו נובע מצורך למלא חוסר. רצון שעולה מתוך תחושת שלמות.

ואולי ה״אין״, במובן הזה, הוא גם ״אין רצון״. האפשרויות קיימות, אבל עדיין אין תנועה ומנוע המעניקים להן צורה.

הרצון יוצר כיוון. חוקיות. מעין אלגוריתם שמאפשר לתוהו ובוהו להתארגן ולהתממש. והוא אינו חייב לקבוע מראש את התוצאה.

חשבתי על חוקי המתמטיקה: אותו חוק חיבור תקף גם ל 2+2 וגם ל 4+8. החוק מאפשר אינספור תוצאות. אין צורך לבחור אחת ולהכריז שרק היא תיחשב הצלחה.

מצאתי שני אופנים שבהם אני יכולה לחוות רצון כזה. האחד הוא לחוש כיוון ואיכות גם בלי לדעת בדיוק לאן הוא יובילו. האחר הוא להפנות את תשומת הלב למישהו או למשהו, ופשוט לאהוב אותו.

וכאן, כמובן, הגיע המחקר שלי. הוא תמיד מוצא דרך להיכנס :)

חשבתי - ״אני רוצה שהמחקר יצליח״ (המחקר הנוכחי הוא על מיאלומה זוחלת). אבל מה בעצם הרצון? מה אני רוצה?

אני רוצה שמשתתפי המחקר יהיו בטוב. שיהיו בריאים. אני יכולה לראות אותם בעיני רוחי ולשטוף אותם באהבה. אחד־אחד.

הרצון בתוצאות ברורות עדיין שם. אני מכירה את עצמי. אבל לצדו נפתחת בי אפשרות נוספת: להרגיש את הרצון, לתת לו כיוון, לשטוף באהבה את משתתפי המחקר, ולהשאיר מקום לתוצאות "הגבוהות והמיטיבות ביותר" (מנטרה מתטא היליניג).