מרכז מידע

פסח 2026 נחגג בצל אזעקות וטילים. ושוב "עומדים עלינו לכלותינו". זמן טוב לעשות "סדר" ולבדוק איזו מסורת ואיזה נרטיב כבר אינם משרתים אותנו. והאם הקדוש ברוך הוא יכול לנכוח בתוכנו ואיתנו, גם בלי ש"יצילנו מידם". אתמקד במספר תֶמוֺת שכן הייתי משמרת: 1. יציאה ממצרים אינה רק תנועה גיאוגרפית ומיתית, המועלית על נס שנה אחר שנה בעת קריאת ההגדה, אלא משקפת תנועה פנימית - מאחדות, אל נפרדות, וחזרה לאחדות- מכנען לגלות במצרים וחזרה לכנען, הביתה . הנפרדות אינה טעות בדרך. היא עצמה הדרך. בא

אנחנו מזוהים עם פעימות הלב - עם הסיסטולה, עם היש. עם מה שמורגש, נספר, נמדד. אבל המרווח שבין הפעימות, הדיאסטולה, הוא אין והאין הזה אינו העדר. הוא נוכחות שקטה, הכרחית, מחזיקה. בלי המרווח אין פעימה. בלי האין — אין יש. בתוך האין מצוי מלוא הפוטנציאל, כמו בתוהו ובוהו שקדם לבריאה, כמו נשימה לפני מילה, כמו דממה לפני התו הבא. המוות נחווה אצלנו כמעבר אל האין בלבד, כאל מרווח שאין בו עוד פעימות מורגשות על ידינו. אולי משום כך הוא מעורר פחד. ואת הפחד הזה אנו ממהרים למלא בעשייה, בדיבור, במח

לזכרה של ד"ר נעמה הירשברגר, הפיה הטובה והיפה, שהלכה לעולמה בינואר 2026, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה 54 אצרף את ההספד שכתבתי: שלום לכולם, שמי שירלי, אני המטולוגית, לא מאסותא. תמיד חשבתי שיש קשר בן גוף לנפש ורציתי להוכיח את זה באופן מדעי. אז אחרי ניסוי קטן ומוצלח התקשרתי לענת לרון, פסיכולוגית רפואית מאסותא שהכרתי ואהבתי עוד מימיה ב"מאיר". ענת הקשיבה, ואמרה - אני לא הכתובת, אבל קולגה שלי, פה באסותא, נעמה הירשברגר, מדברת בול כמוך. אתן חייבות להכיר. אם ענת אמרה, אני מצייתת. תודה